אחרי מות שני בני אהרן. פי' אחר שהזכיר לבני ישראל שלא ימותו בטומאתם אמר לו הזהיר גם כן לאהרן שלא ימות. ופי' הרמב"ן לכך אמר אחרי מות כי מיד כשמתו בניו הזהיר לאהרן מן היין ומן השכר שלא ימות ועוד אמר למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני ה'. וקרוב הדבר שהיו שתי מצות אלו ביום המחרת כי בו ביום היה אונן ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבות ואזהרת היין היתה לאהרן עצמו ובאותו היום היה גם זאת המצוה למשה אלא שהקדים הכתוב האזהרות שיזהיר לישראל שלא ימותו בטומאתם והזהירם על טומאת מקדש ואגב זה פי' כל דיני הטומאות ואחרי כן חזר לעניינו להזהיר את אהרן. ורבותינו דרשו שאמר לו אל תמות כדרך שמת פלוני לזרזו באזהרתו: בקרבתם לפני ה'. כתב ר' אברהם מכאן ראיה שמתו על שהכניסו הקטורת לפנים. וכתב הרמב"ן ואינו כן כי הכתוב שמזכיר תמיד עונם אמר בהקריבם אש זרה אלא פי' בקרבתם כמו או בקרבתם אל המזבח לשרת פי' בקרבם לפני ה' לשרת מתו ועל כן יזהיר לאהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצוה ובעת אשר יצוה. ויתכן שיהיה פירושו כמו שדרשו רבותינו שהיו מליזין על הקטורת שבו מתו נדב ואביהוא לכך אמר הכתוב אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' בקטורת אמר לאהרן כי הוא יקרב יותר מהם אל ה' בקטורת ולא ימות אבל אם יבא אל הקודש זולתי הקטורת ימות כי בו יכנס תחלה כמו שנאמר והביא מבית לפרוכת וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות וזה פי' כי בענן אראה על הכפורת שלא יכנס רק בקטורת שיעלה עננו שם. וי"מ שיש לדקדק מבקרבתם שעל ביאה רקנית מתו ולכך אמר בזאת יבא ולא בביאה רקנית כאשר עשו הם:
ויאמר ה' אל משה. תמי' לי טובא למה חזר וכתב אמירה והלא כבר אמר וידבר ה' אל משה ולא פירש מה נאמר באותו דבור אם לא נאמר בשביל שהפסיק בענין אחר באמצע לומר שדבור זה היה אחרי מות שני בני אהרן לכך חזר לומר ויאמר. וי"מ שבדבור הראשון אמר לו ענין טהרת פרה אדומה שטיהרו בה אותם שנטמאו בנדב ואביהוא שהרי זה היה באחד בניסן ובשני בו נשרפו ואמר לו עתה שיטהרו בה הטמאים ולכך הזכיר אחרי מות שני בני אהרן שיטהרו אותם שנטמאו במותם: דבר אל אהרן אחיך. כתב הרמב"ן כי הזכיר אחיך שתזהירנו כי אחיך הוא ואע"פ שאתה אינך בבל יבא אהרן בבל יבא: ואל יבא בכל עת. לפי שכבר נאמר ענין יום הכפורים כדכתיב וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר לכך אמר אף ביום הכפורים לא יבא בכל עת אלא באלו הקרבנות ובזה הסדר המפורש כאן:
בגדי קודש הם. דורש בת"כ בנין אב לכל העבודות שלא יהו אלא בבגדי קודש. והרמב"ן כתב לפי הפשט בשביל שאמר בשמונה בגדים ועשית בגדי קודש אמר גם באלו ד' בגדים שהם בגדי קודש. ואמר ד' פעמים בד למעט ד' בגדי זהב חשן ואפוד ומעיל וציץ. ובמדרש ויקרא רבה דורש כשירות של מעלה כך שירות של מטה מה שלמעלה איש אחד בתוכם לבוש הבדים אף של מטה כתנת בד קדש ילבש וגו'. ובת"כ דורש ילבש יחגור יצנף לפי שהוצרכו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים אין לו יכול לא ילבש (של. כצ"ל) שחרית תלמוד לומר ילבש יחגור יצנוף:
וגורל אחד לעזאזל. עזאזל דורש בת"כ מקום הקשה שבהרים ופי' המלה קשה כמו עזוז והיא כפול. כתב הרמב"ן וזה ענין השעיר של עזאזל כי היו עובדין לאלהים אחרים שהם המלאכים ועושים להם קרבנות והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם אבל צוה הקב"ה שנשלח שעיר למדבר ביום הכיפורים לשר המושל במקומות החורבן והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון כי הוא העולה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן והכלל נפש לגלגל מאדים וחלקו מן האומות עשו שהוא עם יורש החרב והמלחמות והמריבות ומן הבהמות העזים והשעירים ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקים בלשון רבותינו ובלשון הכתוב שעירים ואין הכוונה בו שיהא קרבן מאתנו לו חלילה אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראינו ורצונו בכך והמשל בזה מי שעושה סעודה למלך וצוה המלך לעושה הסעודה תן מנה לעבדי פלוני שאין עושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא אלא נותן הכל למלך והמלך נותן פרס לעבדו ושמר זה מצותו ועשה למלך כל אשר צוהו ואמנם המלך לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספרו בשבחו וזה טעם הגורלות כי אלו היה הכהן מקדיש אותם בפה לד' ולעזאזל היה נראה כעובד אליו ונודר לשמו אלא מעמידם לפני ד' פתח אהל מועד כי שניהם מתנה לו והוא נתן מתנה לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל ואונקלוס תרגם לשמא די"י ולעזאזל כי האחד לשם ד' ולא לו והשני הוא לעזאזל ולא לשמו של עזאזל ומפני זה אמרו רבותינו דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולא מצאו בקרבנות תשובה עלינו כי הם על אשי השם אבל בשעיר המשתלח משיבים עלינו כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם וכן בפרה אדומה מפני שהיא נעשית חוץ למחנה ועניינה דומה לשעיר המשתלח להעביר את הטומאה:
ונתן אותם על ראש השעיר. כתב הרמב"ן לא נאמר זה הלשון בשום שאר סמיכה מפני שהקרבנות לרצון על אשי ד' ומרצים ומכפרים אבל זה שאינו לשם המקבלו ואינו מרצה אינו אלא נושא עוונותם ועונה אמן בעל כרחו:
ובא אהרן אל אהל מועד. פירש"י אין זה מקומו של מקרא וכו' עד ונכנס שם להוציא כף ומחתה שהניח שם. וכתב הרמב"ן על כורחך המקרא הזה אומר דרשני שלא יתכן בשום פנים שצוה שיבא לאהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו עומד שם ערום בהיכל ה' ולהניחם שם אלא על כרחינו ובא אהרן אל אהל מועד לעבוד עבודה ולא הוצרך להזכירה והיא הוצאת כף ומחתה וטעם הכתוב שאמר למעלה ונתן את הקטורת לפני ה' וכסה ענן הקטרת וגו' לומר שיתן את הקטורת על האש עד שיעלה ענן הקטרת ויצא מיד והנה הכף והמחתה נשארו שם ועל כל פנים צריך להוציאם ועל כן נאמר ובא אהרן אל אהל מועד להוציאם ולא הזכירה הפרשה מה שעשה תחלה בבגדי זהב כגון תמיד של שחר אלא מתחיל בעבודת היום בבגדי לבן ומסדרו זה אחר זה שכן דרך הפסוקים בכל מקום להשלים הענין שהתחיל בו ואע"פ שיש בו קצת הענין מאוחר למה שיזכיר אחר כך ולכך אמר ובא אהרן אל אהל מועד בבגדים האלה להשלים עבודתו בהם והיא הוצאת כף ומחתה שהוא צריך להוציאם משם ופשט אחר צאתו את בגדיו אשר לבש בבוקר בבואו אל הקודש: והניחם שם. במקום אשר יפשיטם ללמד שלא ילבשם ביום הכפורים אחר:
יוציא אל מחוץ למחנה. כתב הרמב"ן ר' אברהם כתב יוציא אהרן הנזכר בציווי. והנכון יוציא המוציא וכן ושרפו השורפים. ואמר: ושרפו. בלשון רבים ללמד שאם נתעסקו רבים בשריפה אחד הביא האור ואחד מסדר העצים ואחד מבער האש שאין מטמאין בגדים אלא המצית בהן את האור ולכך אמר בלשון יחיד והשורף אותם יכבס בגדיו:
ויעש כאשר צוה ה' את משה. פי' שקיים כל אשר נצטווה ונזהר כל ימיו שלא בא מבית לפרכת זולתי ביום הכפורים ועשה ביום הכפורים קרבנותיו ככל אשר צוה ה' את משה:
